חסידי אומות עולם

חסידי אומות עולם
חסידי אומות עולם בזגלמביה

"כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו". משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה' 

בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו. התואר ניתן בהתאם לחוק יד ושם משנת 1953. 

עד ינואר 2014, הוכרו ע"י יד ושם 25,271 בני אדם כחסידי אומות העולם ובכללם 6,454 פולנים. באזור זגלמביה הוכרו 131 אנשים (נכון ל- 25/3/2015).
  • בבנדין - הוכרו 32 אנשים
  • בסוסנוביץ הוכרו 28 אנשים
  • בזוויירצ'ה - הוכרו 22 אנשים
  • בכשאנוב - הוכרו 21 אנשים
  • בגורודז'ייץ - הוכרו 2 אנשים
  • בקלימנטוב - הוכרו 3 אנשים
  • בניווקה - הוכרו 6 אנשים
  • באושווינצים - הוכרו 17 אנשים

ראה קישור לרשימות חסידי אומות עולם ב- קישורים חיצוניים.


חסידי אומות העולם מבנדין קרן אור באפלה
מאת: יונה קובו (קוטליצקי) (אפריל 2008)

סיפוריהם של חסידי אומות העולם מבוססים על מסמכים המצויים בארכיון חסידי אומות העולם ביד ושם ועל האנציקלופדיה של חסידי אומות העולם.

במלאת 650 שנה לעיר בנדין רצינו להעלות על נס את מי שהעזו להתנהג אחרת, בימים חשוכים בהם הגיעו השנאה והאכזריות האנושית לשפל המדרגה.
רצינו להודות למי שהושיטו את ידם תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם לאנשים נרדפים שהמוות ריחף מעל ראשם, למי שאנו קוראים "חסידי אומות העולם".
"חסיד אומות העולם" הינו תואר כבוד אותו מעניקה מדינת ישראל, לאנשים לא יהודים שנהגו בתקופת השואה באומץ ומוסריות בלתי רגילים ומתוך מניע אחד - אהבת אדם.



נפתחו שערי הכנסייה
הכומר מיצ'סלב זבצקי

ב-4 בספטמבר 1939 נכנס הצבא הגרמני לבנדין.
בלילה שבין ה-8 ל-9 בספטמבר 1939, פרצו חיילים גרמנים את שערי הכניסה לבתים שניצבו בסמוך לבית הכנסת הגדול בבנדין. הם זרקו רימוני-יד והורו לכולם לצאת מהבתים, בטענה שיהודים, ירו אליהם מתוך בית הכנסת .
יהודים רבים רצו אל בית הכנסת והתבצרו בתוכו. הם מצאו את מותם בתוכו כאשר הוא עלה באש. רבים אחרים, הובלו ע"י החיילים הגרמנים ונצטוו לעמוד ליד החומה החיצונית של הכנסייה. שם הורו להם החיילים לברוח בריצה. מי שנשאר במקום נורה למוות, מי שברח, ירו אחריו על מנת לפגוע ולהרוג.
קבוצת יהודים רצה אל שערי הכנסייה במעלה הגבעה. החיילים הגרמנים ירו אחרי הרצים בנשק אוטומטי ומספר אנשים נפצעו. כאשר הם הגיעו לשער הכנסייה פתח להם, הכומר הצעיר של הכנסיה, מיצ'סלב זבצקי את השער והכניס את כולם פנימה. זבצקי הורה לנזירות לטפל באנשים, לחבוש את פצעיהם ולהגיש להם עזרה ראשונה. בתום הטיפול והגשת העזרה ראשונה, בקש הכומר שהם ייצאו מהשער האחורי כי על ראשו מרחפת סכנת מוות. הוא הסביר שאם יתפסו אותו מסייע ליהודים, יוציאו אותו ואת הנזירות להורג.
בצד השני של הגבעה המצב היה הרבה יותר רגוע. לשם יצאו האנשים בחסות חשכת הלילה וניצלו.

תמרה בת השש
ג'נובפה פאז'אק
Pajk Genowefa

ג'נובפה פאז'אק קיימה קשרים ענפים עם יהודים בגטו בנדין במסגרת עבודתה במסחר. היא נחשבה לאישה אמינה מאוד וכיוון שהיו לה קשרים גם עם גרמנים, נהגה להזהיר את חבריה היהודים לפני "אקציות" שתוכננו כנגד תושבי הגטו.
לפני האקציה של אוגוסט 1942 הציעה פאז'אק להסתיר בביתה את הנרייטה שפיגלמן, בתה של מכריה. שפיגלמן סרבה וביקשה מפאז'אק להסתיר במקום בתה את תמרה ציגלר בת ה-6. פאז'אק פגשה את הוריה של תמרה והם הפקידו בידיה את בתם הקטנה. הם מסרו לה מכתב עם כתובות בני משפחה בארץ ישראל וביקשו ממנה שתמסור את בתם לידיהם במקרה שהם לא ישרדו. למרות הסכנה לחייה, פאז'אק דאגה לתמרה הקטנה קרוב לשלוש שנים. היא לא ביקשה או קבלה כל תמורה עבור מעשייה האציליים ודאגה לכל מחסורה של הילדה, גם כשהיה עליה להעביר את הילדה ממשפחה אחת לשנייה כדי להגן עליה ממלשינים.
לאחר המלחמה למדה פאז'אק שהוריה של תמרה נספו. בלב שבור מסרה את הילדה לקרוביה בישראל ועד יום מותה עקבה אחר התפתחותה וגורלה של כאילו הייתה זו בתה שלה.

לבוש בבגדי ילדה
וולדיסלבה פלקה

ביוני 1943, זמן קצר לפני חיסול גטו בנדין, החליט מר קרקובסקי להציל את חיי בנו בן ה-8, לזר. בעזרתו של מכר פולני הצליח להעביר את בנו לחלק הארי של בנדין, לידיה של וולדיסלבה פלקה שהייתה עוזרת בביתו והכירה את לזר מן היום שנולד.
וולדיסלבה טיפלה בילד במסירות והסתירה אותו בדירתה במשך שנה שלמה ולימדה אותו את התפילות הקתוליות. השוער בבנין בו גרה היה בעל הסוד היחיד שלה והיא נהגה לקחת את הילד לבוש בבגדי ילדה כשיצאו לרחוב.
וולדיסלבה קיבלה מכתבים אנונימיים המאשימים אותה בהסתרת ילד יהודי בדירתה. כשהחשש לחייו של לזר גבר, היא ארגנה עבורו תעודת לידה נוצרית ושלחה אותו לקרובי משפחתה בכפר. שם הוצג לזר כקרוב משפחה מוורשה ונשאר במקום כאחד מילדי המשפחה עד סופה של המלחמה.
לאחר המלחמה הגיעה וולדיסלבה לכפר, לקחה איתה את הילד וחזרה לבנדין. היא דיווחה למוסדות היהודים אודותיו אך לא הסכימה למסור אותו אלא לידי בני משפחתו. אביו של לזר נספה באושוויץ, אך אמו שרדה.
וולדיסלבה מסרה את לזר לידי אמו והשניים עלו לישראל.
וולדיסלבה פלקה הייתה קתולית אדוקה וכל מעשייה, שתמורתם לא בקשה דבר, נבעו מאמונה דתית עמוקה.

איסור חמור להיות בקשר עם יהודים
ג'רזי גז'יבובסקי

באביב 1944 הועסק ג'רזי גז'יבובסקי מבנדין כעובד בניין במחנה בלכהמר ((Blechhammer, אחד ממחנות המשנה של אושוויץ.
באפריל 1944 נשלחו מאושוויץ מאות אסירים, וביניהם סמואל מונטאג, מבנדין, למחנה בלכהמר. למרות שחל איסור חמור להיות בקשר עם יהודים, התיידד גז'יבובסקי עם מונטאג והביע את רצונו לעזור לו. ואכן גז'יבובסקי שיצא מדי פעם לחופשות מהמחנה יצר קשר עם בני משפחתו של מונטאג ששהו בזהות בדויה בבנדין ושלחו למונטאג מזון אותו העביר עבורו גז'יבובסקי.
גז'יבובסקי החל לתכנן את בריחתו של מונטאג מהמחנה והביא לו בגדים אזרחיים. בספטמבר 1944 ניצלו גז'יבובסקי ומונטאג את המהומה שהתחוללה במחנה בעקבות הפצצה של מטוסים רוסים ונמלטו ליער הקרוב. מונטאג החליף את מדי האסיר בבגדים שהביא לו חברו. כעבור מספר ימים הגיעו השניים לבנדין. לאחר שגז'יבובסקי הוביל את מונטאג לקרוביו, הם נפרדו.
לאחר המלחמה היגר מונטאג לגרמניה ונשאר בקשר הדוק עם האיש שהציל אותו - ג'רזי גז'יבובסקי.

ללא כל תמורה
ג'וז'ף גאווליק
הילדגארדה גאווליק

לפני המלחמה היה ג'וז'ף גאווליק סוחר בעיר פייקרי שלונסקה (Piekary Slaskie) בשלזיה העילית. היו לו קשרי מסחר עם טלנר שחי בעיר בנדין. בקיץ 1943, כמה ימים לפני חיסולה של קהילת בנדין, הודיע טלנר לגאווליק על המצוקה בה הוא מצוי וביקש ממנו עזרה. גאווליק, לאחר שהתייעץ עם אשתו הילדגארדה ולמרות הסכנה הגדולה שהייתה כרוכה בעזרה ליהודים, הסכים להשגיח על בתו של טלנר, רניה, ללא כל תמורה.
רניה הוברחה מחוץ לגטו והגיעה לבית משפחת גאווליק, שם הציגו אותה כקרובת משפחה, טיפלו בה במסירות ודאגו לכל צרכיה. גם לאחר שחרור האזור, בינואר 1945, נשארה רניה אצלם חצי שנה נוספת, עד שהגיעה האם ששרדה ולקחה את בתה.
לאחר המלחמה נשארה רניה בפולין. היא נישאה והפכה לרנטה קולודזיאז'סקה ונשארה בקשרי חברות עם בתם של הילדגארדה וג'וז'ף.

הרופא הפולני נשלח לדאכאו
ד"ר טדאוש קושיבוביץ'
Tadeusz Kosibowicz

בלילה שבין ה-8 ל-9 בספטמבר 1939, שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול בבנדין. יהודים רבים שרצו אל בית הכנסת והתבצרו בתוכו מצאו את מותם בשריפת בית הכנסת. רבים אחרים נורו ע"י החיילים הגרמנים. קבוצת יהודים, ויצחק טורנר ביניהם, רצה ריצת אמוק אל שערי הכנסייה במעלה הגבעה. החיילים הגרמנים ירו אחריהם בנשק אוטומטי, מספר אנשים נפצעו. תוך כדי ריצה נפצע טורנר בידו השמאלית. הכדור שפגע בו נכנס באזור המרפק ויצא באזור הכתף.
הכומר הצעיר זבצקי פתח את שערי הכנסייה בפני היהודים הנמלטים ודאג שיחבשו את פצעיהם. לאחר שקבלו טיפול עזבו היהודים את הכנסייה דרך השער האחורי ומצאו מחסה בבית הקברות היהודי העתיק השוכן במורדות הגבעה - הפודז'משה. שם שכב,בין היתר, יצחק טורנר עם פצע פתוח בידו השמאלית עד עלות השחר.
בבוקר הלך טורנר לבדו אל בית החולים, לקבלת עזרה ראשונה וטיפול מתאים. בפתח בית החולים, עמדו חיילים גרמנים. הם חסמו את הכניסה והודיעו לכל מי שהגיע לטיפול, שאין כניסה ליהודים ולחיילים פולניים.
ד"ר טדאוש קושיבוביץ', שהיה רופא ראשי בבית החולים, יצא אל טורנר והכניס אותו אל המחלקה שלו לטיפול. הוא הסביר לחיילים שמדובר בעזרה ראשונה בלבד. במחלקה, פגש טורנר יהודים נוספים אשר נפגעו באותו הלילה.
ד"ר קושיבוביץ' אישפז אותו למשך חודשיים והשגיח עליו אישית. כמו כן, אושפזה בהוראתו, קבוצה יהודים נוספת לפרק זמן דומה.
ד"ר קושיבוביץ נעצר והובא לחקירה במשרדי הגסטאפו בגין סיוע ליהודים, מציאת תחנת שידור והסתרת גנרל פולני בבית החולים. הגסטאפו התכוון להוציאו להורג. אולם הוראה מדרג גבוה שינתה את גורלו. הוחלט לשלוח אותו למחנה דכאו. משם נשלח לכמה מחנות: זקסנהאוזן, אורניינבורג, מיידנק וגרוס-רוזן.
בתום המלחמה חזר ד"ר קושיבוביץ' לביתו בבנדין. יצחק טורנר עלה לישראל.

"אין תפילה – אין ארוחת בוקר"
מאת: ד"ר מרדכי פלדיאל ( "יד ושם ירושלים", גיליון מס. 36, 2005)
אניאלה זאוודצקה-סצווסר
Zawadzka Aniela inYadVashem

סיפורה של אניאלה ראשיתו לפני יותר מ-60 שנה. לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתה אניאלה עוזרת בית בביתה של משפחת מרין בעיר בנדין. לאחר שהקימו הגרמנים גטו בעיר, עברה אניאלה להתגורר בבית נטוש וחיכתה לידיעות על אודות משפחת מרין. ב-3 באוגוסט 1943 התאספו בתחנת הרכבת בני משפחת מרין עם היהודים האחרים בעיר וגורשו לאושוויץ. עקב הפצרות הוריהם ברחו שני הילדים של משפחת מרין, שאול בן ה-10 ודינה בת ה-8, מרציף התחנה ובסתר מצאו את דרכם לביתה של אניאלה והצטרפו לבן דודם, וולף סצווסר שכבר הסתתר בבית.
אניאלה הצליחה להסתיר את שלושת היהודים שהיו בהשגחתה אפילו ממשפחתה במשך שנה וחצי, עד אשר שחררו הרוסים את האזור בינואר 1945. כדי להאכילם היא שימשה טבחית בבית חרושת שייצר מדים לצבא גרמניה. בחשאי היא גם מצאה לה דרך לתוך הגטו ההרוס ושם מצאה, על פי הוראות שנתנו לה הוריהם של שאול ושל דינה, את התכשיטים ואת מטבעות הזהב המוסתרים. אניאלה השתמשה בהם כדי לשחד את מי שהיו עלולים להלשין עליה ועל המסתתרים בביתה.
בתקופת המחבוא הארוכה הייתה אניאלה כאם לשאול ולדינה, טיפלה בכל צורכיהם החומריים ועודדה את רוחם. "אין די מילים לתאר את התנהגותה ההומניטרית והאצילית של אניאלה", מספרת דינה, "ואת הסיכונים שהסתכנה בהם כדי להציל שני ילדים יהודים ואת בעלה לעתיד". ואכן לאחר המלחמה נישאו וולף ואניאלה ועברו להתגורר באיטליה עם בתם התינוקת פלישה. שאול ודינה היתומים נסעו לישראל.
פרופ' שאול מרין, כיום מרופאי העיניים הבולטים בארץ, זוכר את הגעתו לביתה של אניאלה: "מאוד כעסתי על אלוהים שהרשה לדברים כאלו לקרות. לכן השלכתי את הכיפה שלי ולא הסכמתי לגעת בסידור התפילות של בן דודי. יומיים לאחר הגעתי שאלה אותי אניאלה, פולנייה קתולית דקת אבחנה, אם התפללתי. כשעניתי בשלילה היא אמרה לי: 'אין תפילה - אין ארוחת בוקר'. היא הכריחה אותי לדקלם את תפילת 'מודה אני' (תפילה הנאמרת עם היקיצה בבוקר) בכל יום שהייתי שם".

מאמרים קשורים

קישורים חיצוניים

חברים, מתנדבים ותורמים - קיומו של הארגון תלוי בכם

הפעילות הרבה של הארגון מחייבת הוצאות כספיות בלתי מבוטלות. הכיסוי הכספי העיקרי בא מדמי חבר העומדים על 150 ש"ח. כל תרומה נוספת תתקבל בברכה. אנא, שלמו את דמי החבר כדי שנוכל להמשיך בפעילות החשובה של הארגון. קיומו של הארגון תלוי בכם.

פניה חשובה לחברי הארגון!

חברי ארגון זגלמביה היקרים,

הפעילות השוטפת של הארגון הולכת וגדלה, והשנה היא כללה, בין היתר:

• עריכת טקסים: טו-בשבט, יום השואה, ט' באב
• קיום מפגשי חברים והרמת כוסית לקראת ראש השנה ופסח
• מפגשים של "קפה זגלמביה"
• תחזוקת אתר זגלמביה במודיעין
• הפקת והוצאת עיתון זגלמביה הנשלח לכל החברים בדואר
• תחזוקת אתר אינטרנט ושמירה על עדכניותו באופן תדיר
• מענה לפניות של החברים בחיפוש אחר שורשים
• ועוד

ארגון הפעילות נעשה בהתנדבות. חברי ההנהלה והחברים הפעילים עושים מלאכתם באמונה וללא קבלת כל תמורה שהיא.

לצערנו, ההקצבות שהובטחו לארגון ע"י גורמי הממשלה הופסקו כמעט לחלוטין בטענת חוסר תקציב.
באופק לא נראה כל שינוי למרות הצהרות שנשמעות בתקשורת.

במצב דברים זה ניתן יהיה להמשיך את הפעילות השוטפת, אם ורק אם נגבה מהחברים דמי חבר ותרומות.

חברים שטרם שלמו דמי חבר עבור שנת 2016 מתבקשים לעשות זאת לאלתר.
(דמי החבר השנתיים עומדים על 150 ₪ לשנה למשפחה גרעינית) .

החברים מתבקשים גם להקדים את תשלום דמי החבר עבור שנת 2017.

כל תרומה תתקבל בברכה.

נא לשלוח את השיקים לפקודת
"ארגון יוצאי זגלמביה" לכתובת ת.ד. 7799 רמת גן 5217701.

אנו קוראים לכם לתת כתף למען המשך הפעילות החשובה לכולנו.

שימור מורשת אבותינו וזיכרון משפחותינו תלוי רק בנו.

בברכה
מנחם ליאור ז"ל, לשעבר יו"ר הארגון
וכל חברי ההנהלה

תשלום דמי חבר באמצעות הבנק

ישירות לחשבון הבנק:
לזכות "ארגון יוצאי זגלמביה", בנק לאומי, הרצליה, סניף 783. חשבון:3460062.
המשלם בדרך זו מתבקש ליידע אותנו בטופס המצורף או לשלוח העתק מההעברה לפקס.  03-6771542 כדי שנדע למי ולאן לשלוח קבלה. תרמתי, תשלחו לי קבלה

תשלום דמי חבר באמצעות צ’קים

באמצעות הדואר - בשיק לפקודת ארגון יוצאי זגלמביה, ת"ד 7799, רמת גן 5217701

מתנדבים ותורמים לעמותה

ארגון זגלמביה פועל בהרבה נושאים. יש הרבה נושאים בתכנון שלא מיושמים מכיוון שאין כוח אדם שיטפל בהם. אנא, תרמו מזמנכם ובואו להתנדב בארגון.
 צרו איתנו קשר כאן
  • בית התפוצות
  • לוחמי הגטאות
  • fundacja
  • gri
  • logo meshua
  • usa holocaust museun
  • logo yad vashem
  • Polish Jews Museum